היסטוריה

ההיסטוריה של בית דניאל

הסיפור התחיל ב-1898 כאשר משפטן אנגלי בשם הרברט בנטוויץ', שהיה ציוני נלהב ושימש כעורך הדין של התנועה הציונית וגם זכה להשתתף בניסוח הצהרת בלפור, בא לבקר בארץ והתאהב בה, ובמיוחד בנופי הכרמל. בעקבות ביקורו זה הוא קרא לאחוזת הקיץ המשפחתית שלו באנגליה: "חצר כרמל" (Carmelcourt) – לימים שמה של אחוזת לנגה. בעקבותיו של הרברט בנטוויץ' הגיעו לארץ בשנת 1910 ניטה, אחת מאחד עשר ילדיהם של הרברט ושושנה בנטוויץ', ובעלה מיכאל לנגה, שהיה בן למשפחת סוחרים עשירה מגרמניה ובעל השכלה משפטית מאוניברסיטת קיימברידג'. הזוג בילה בארץ את ירח הדבש שלו ותר אותה לאורכה ולרוחבה ברגל וברכב. בביקורם השני בארץ ב-1912 החליטו השניים להתיישב בזכרון יעקב.

באפריל 1913 הם רכשו ממר טומשיס, אחד המתיישבים של זכרון, 77 דונם של קרקע על גבעה המשקיפה על פני המושבה. בסוף אוקטובר של אותה שנה השתקע הזוג במלון גראף שבמרכז המושבה, ומשם הם ניהלו את מלאכת הבנייה של ביתם החדש. 40-50 פועלים הועסקו בסלילת דרכים, בפיצוץ סלעים, בבנייה ובנטיעת עצים. העבודה התבססה על עבודה עברית. עם הפועלים נמנו בין היתר דוד רמז, שכיהן שנים כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים, ולאחר מכן כשר בממשלת ישראל הראשונה, וכן הנס פרידנטל שלאחר מכן למד רפואה מכספי הצוואה שהוריש לו מיכאל והיה לימים מנהל בית חולים בנתניה. הזוג התחבר עם המשפחות אהרונסון, יֹפה ולויטה, ולימים התחתן אחיה של ניטה, יוסף, עם שרה – בתו של ד"ר הלל יֹפה. ניטה למדה מאהרונסון לגדל ירקות ורקמה תוכניות לפיתוח המקום ולקידום רווחת המושבה. באפריל 1914 דיווח הזוג על הרחבת הדרך לצורך מעבר כרכרות ביתר קלות אל הבית או החצר, ועל סיום התוכניות לבניית האורוות ורכישת הסוסים.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 לא פגע בתחילה בפעילות השלֵווה של בני הזוג. משפחת לנגה זכתה להערכה גבוהה בישוב עד כדי כך, ששטרות החתומים בחתימת מיכאל הוכרו כמטבע עובר לסוחר בזמן ההוא, כאשר פחתו הכספים במחזור. דבר זה לא סייע בידם, שכן טורקיה נכנסה למלחמה וגזרה על כל אזרחי האויב (מדינות בעלות הברית) לעזוב מיד את הארץ. הם עזבו אמנם את הארץ בדצמבר 1914, אך במשך כל שנות העדרם הם הזרימו כספים לזכרון יעקב ולירושלים. מיכאל התנדב לשירות צבאי באנגליה וניטה למדה חקלאות באנגליה.

באביב 1919 הם הצליחו סוף-סוף לחזור לזכרון יעקב. הבהמות, העגלות ורוב הרהיטים נעלמו, אבל למרות כל הבעיות והקשיים חידשו ניטה ומיכאל את האחוזה והרחיבו אותה: אגף חדש בן שתי קומות ומרתף נוסף למבנה והושלם פיתוח הגן. כתוצאה מכך, קיבל הבית חזות של טירה.

בשנים הקשות ההן, הראשונות לכיבוש הבריטי, נעשה "חצר כרמל" אכסניה חביבה על מנהיגי היישוב, ואורחים חשובים רבים מהארץ ומחוץ לארץ נהגו לפקוד את המקום וליהנות מהאווירה המיוחדת שלו ומהכנסת האורחים. בזמן ההוא תכננה ניטה להקים על חלק מאדמתה חווה חקלאית, לבנות ולשווק את תוצרת משק החלב והירקות שלה, אך היא חלתה וב-14.2.1922, יום לאחר שהשתתפה בנטיעות ט"ו בשבט של ילדי זכרון, היא נפטרה, בגיל 38. הארץ כולה התאבלה עליה, יהודים כערבים, ורשימות מלאות הערצה והערכה נכתבו עליה בכתבי עת יהודיים בכל העולם.

מיכאל המשיך בתחזוק המשק של האחוזה, בלימודים, בהרצאות למתיישבים ובתרומות – ייסוד החווה החקלאית לבנות בנהלל ובית המרגוע של קופת חולים על הר הכרמל – ואלה רק שתי דוגמאות – התממשו לא מעט בזכות תרומתו הניכרת. אבל הוא היה בודד. הזוג מעולם לא זכה לילדים. מיכאל התאבד ב-24 באוגוסט 1925 בחורשת האחוזה. הוא הוריש שליש מנכסיו למטרות ציבוריות ופרטיות. את האחוזה והנכסים בזכרון יעקב הוריש לליליאן, אחותה של ניטה, בתנאי שתסכים להפוך אותה לביתה הקבוע.

ב-1882, שנת היווסדה של זכרון יעקב נולדה ליליאן, בתם הבכורה של סוזי והרברט בנטוויץ. ב-1905 היא נישאה לישראל פרידלנדר, שהיה מזרחן, מרצה לשפות שמיות, פרופ' בבי"ס לרבנים וחוקר בעל שם. לזוג נולדו שישה ילדים והם התגוררו בניו יורק. ביתם שימש בית ועד לסטודנטים, מלומדים, עובדים מדיניים וחברתיים ונודע באווירה הנעימה והתרבותית שלו.

בתום מלחמת העולם הראשונה נבחר ישראל כנציג הג'וינט ללוות משלחת של הצלב האדום לארץ ישראל, אך הוא לא יצא לשם, בסופו של דבר, מסיבות מדיניות. במקום זאת הוא הצטרף ב-1920 למשלחת סעד של הג'וינט לאוקראינה ושם נרצח על ידי שודדים.

כבר לאחר מותה של ניטה הזמין מיכאל את ליליאן לבוא ולהשתקע באחוזה והיא נענתה בחיוב להזמנתו. היא הגיעה לבית לנגה ב-9 ביוני 1922 עם חמישה מילדיה, ובנה הרצל נשאר בקיימברידג' להמשך לימודיו. ב-1923 לקה דניאל, בנה הצעיר של ליליאן, במלריה קשה והוחלט שאסור לו להיות בזכרון בעונות מסוימות בשנה. ליליאן שכרה בית בחיפה והאחוזה הייתה הבית שלה בסופי שבוע ובחופשות.

שנה לאחר מותו של מיכאל, החליטה ליליאן לקבל על עצמה את צוואתו וכדי להגשים את חזונו החליטה שהאחוזה תהיה מרכז משפחתי, בית ספר חקלאי וגן עדן לאמנים נזקקים. האחוזה המשיכה להיות ביתה הרשמי והייתה תמיד פתוחה לאורחים, במיוחד בחגים. בד-בבד המשיכה ליליאן בשנים האלה ללוות את ילדיה האחרים ללימודים בארה"ב ובאנגליה.

בשנת 1929 עלה לארץ פרופ' בנטוויץ', בן 73, והוא חי באחוזה עד שנפטר בשנת 1932.

דניאל, בנה הצעיר של ליליאן, התבלט מאד בכישרונו המוזיקלי. כבר בגיל 7 זכה להצלחה גדולה כאשר ניגן בקונצרט לתלמידים של הקונסרבטוריון החיפאי את כל תכניתו בעל-פה. דניאל נעשה לפסנתרן מושלם שהצטיין גם ביופיו ובנועם הליכותיו. המוזיקה הייתה לו טבעית וכל מי שראה אותו מנגן היה מתמלא הערצה לביצוע מלא החן והעומק שלו. תמיד הציב לעצמו מטרות גבוהות ושאף לשלמות.

באוגוסט 1935 לקחה ליליאן את דניאל להשתלמות בבית הספר למוזיקה ג'וליארד בניו יורק, שם זכה למלגה. נגינתו זכתה לשבחים מגדולי האמנים. שנה אחרי שהגיע לג'וליארד הוא נפטר ב-1936 כשהוא בן 18. הרושם העמוק שדניאל השאיר אחריו בחוגים מוזיקליים, והעתיד שהיה מובטח לו באים לידי ביטוי גם בדברי ההספד עליו שפורסמו ב"ניו יורק טיימס" בחתימתם של אמנים חשובים באותה תקופה.

ליליאן הביאה את גופתו של דניאל לירושלים, שם הוא נקבר בהר הצופים באחוזת הקבר של משפחת בנטוויץ', וחשבה על דרך להנציח את שמו. היא נזכרה שבשנה האחרונה לחייו הוא קרא מאמר על מושבת אמנים, שהקימה אשתו של מלחין אמריקאי לזכרו, וחשב שמתאים להקים גם בזכרון יעקב מרכז למוזיקאים בארץ ישראל. ליליאן ראתה בכך צוואה של דניאל וחשבה להפוך את האחוזה למקום מפלט למוזיקאים ואמנים.

בית לנגה היה מושכר באותה עת לדורה שוורץ. ליליאן השכירה באוגוסט 1935 את הבית לתקופה של לפחות 15 שנה לדורה, יהודיה אוסטרית שהייתה צמחונית אדוקה, והקימה בה מרכז בריאות צמחוני שהיה מלא תמיד בלקוחות. במשך הזמן קנתה דורה מליליאן כ-8 דונם נוספים מסביב לפנסיון ובנתה עליהם בתים קטנים למגורי האורחים, כשחדר האוכל, הקבלה והמטבח נשארו בתחום האחוזה.

ליליאן קידמה בינתיים את הרעיון שהיה לה לבנות בית למשפחתה על השטח שנבחר בשעתו על ידי ניטה ומיכאל לצורך גידול המשפחה בעתיד. היא בחרה באתר בו ניצבו מספר עצי זית עתיקים, למרגלות הגן הישן של האחוזה. בקדמת השטח יש משטח סלעי אשר השקיף על שכונת התימנים והים. המיקום והנוף נתנו לה תחושה של קרבה לסביבה אנושית, בעוד שהבית הישן שידר תחושת ניתוק. אליעזר ילין, בעלה של תלמה, אחותה של ליליאן, (שלימים הקימה את בית הספר תלמה ילין) היה האדריכל. הוא תכנן מבנה חד-קומתי שהצטיין בקלילותו וביופיו. בסופו של דבר, היא החליטה שהבית שבנתה למשפחתה ישמש בית למוזיקאים, לתקופת ניסיון, וכך זה נשאר.

הבית נחנך ב-18.1.1938, יום הולדתה של ליליאן, בטקס צנוע ונקרא "בית דניאל". לכבוד המאורע שודרה בתחנת הרדיו קול ירושלים אחת מיצירותיו של דניאל. ליליאן רצתה שבית דניאל יגשים את צוואתו של דניאל לא רק כבית מרגוע למוזיקאים, אלא גם כמרכז חינוכי לחיים המוזיקליים במדינה, וכך החלו להתקיים במקום סמינרים של מלחינים ישראליים, קורסים והשתלמויות של מורים לפסנתר, מנצחי מקהלות וקונצרטים ועוד. כל גדולי המוזיקאים, האמנים, הסופרים ואנשי השם התארחו במקום, למשל, ברוניסלב הוברמן, ארטורו טוסקניני, סרג' קוסביצקי, מרק שגל, אהרון קופלנד, הנרי מורגנטאו, יצחק בן צבי, דוד בן גוריון, משה שרת ועוד רבים וטובים. כ-1,200 אורחים פקדו את בית דניאל מדי שנה. בשלב מסוים התחילו לפקוד את המקום גם ציירים רבים. כמעט כל תערוכות האמנות בישראל מאז 1940 כללו נופים ומראות שצוירו במהלך שהות הציירים בבית דניאל. בשנת 1938 נחנך גם בית רות, שבנו סמוך לבית דניאל פרופ' ליאון רות ורעייתו וינפריד, שהיו ידידי נפש של ליליאן. הבית על שתי קומותיו, עם הנוף הנפלא הנשקף ממנו שימש גם הוא לשיכון האורחים והמוזיקאים שהגיעו לבית דניאל. מאוחר יותר עבר המבנה לרשות בית דניאל.

בנובמבר 1936 יוסף רבינוביץ, מחלוצי מרחביה ומראשי קרן היסוד, ביקש מליליאן להקים בשטח הנחלה קיבוץ נוער. ליליאן הקציבה למטרה זו כחמישה דונם ובסיועה של הנרייטה סולד התיישבו חמישים בוגרי בן שמן בארבעה צריפים שהוקמו במקום והקימו את קיבוץ אלומות. הם מצאו תעסוקה קבועה במושבה בתקופת הבציר וחידשו את חגיגות הבציר השנתיות. הם גם היו עמדת המגן העיקרית לזכרון יעקב. עם הזמן הורעו תנאי העבודה שלהם והם נאלצו לעזוב את המקום כעבור 5 שנים, ב-1942, לטובת פורייה שבגליל. אחד הצריפים הועמד בשנות ה-40 לרשות "אגודת הציירים".

בשנת 1943 העבירה ליליאן, בהסכמת כל המשפחה, 70 דונם מנכסיה לטובת קרן קיימת לישראל.

במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, הועבר בית החולים "הדסה" לחולי שחפת מצפת לבית האחוזה. בית החולים נשאר כאן עד יולי 1951 ובמשך כל אותה תקופה סיפקו עובדי בית דניאל את כל הארוחות לחולים ולעובדי בית החולים. עם תום הקרבות ב-1951, חזר המקום לתפקודו הרגיל ושוב הגיעו לשם אמנים, מוזיקאים ואנשי רוח, ושוב נערכו קונצרטים בחצר האחוזה.

בשנת 1946 נענתה ליליאן לבקשתו של הסופר המנוח אשר ברש להקצות חלקה מתוך שטח הנחלה לאגודת הסופרים, לצורך הקמת בית מרגוע לחברי האגודה. ביום השנה העשירי להקמתו של בית דניאל, 18.1.48, הונחה אבן הפינה לבית הסופרים. במאמץ רב, במהלך מלחמת העצמאות, הוקם שלד הבניין, והוא הושלם רק כעבור שנתיים. הבית נחנך ונפתח ב-1951 במעמד חגיגי של אורחים ונציגי מוסדות תרבות, ביניהם השר המנוח דוד רמז (הפועל מבית לנגה), אשר ברש, דוד שמעוני ועוד.

ליליאן נפטרה ב-31 באוקטובר 1954 ונקברה לצִדם של ניטה ומיכאל לנגה.

בשנים 1962-1968 ניהל את הפנסיון הצמחוני בבית לנגה בנה של דורה שוורץ, הוגו שוורץ. בשנת 1969 נסגר הפנסיון ובית לנגה נותר שומם.
בשנים האחרונות לחייה מכרה דורה את האדמות שלה לקבוצה של גרמנים נוצרים בראשותה של אמה ברגר, מהלך שעורר תרעומת גדולה במושבה ובארץ כולה.

בשנת 1968 הושלמה בנייתו של בית ליליאן, שהוקם על ידי כרמל אגרנט, בתה של ליליאן ורעייתו של השופט אגרנט, לזכרה של אמה.

ביולי 2000 קיבלה האוניברסיטה הפתוחה זכויות חכירה על 42 דונם מתוך המתחם והוא משמש מרכז לסדנאות, כנסים, ימי עיון ופעילויות העשרה ותרבות.

 

 ציוני דרך

    
1898 פרופ' הרברט בנטוויץ', ציוני אנגלי, מבקר בארץ ומתאהב בנופי הכרמל ובזכרון יעקב. ​
1910​ ניטה, בתם הבכורה של הרברט ושושנה בנטוויץ', ובעלה מיכאל לנגה מבלים בארץ את ירח הדבש שלהם. ​
1913​ ניטה ומיכאל רוכשים בזכרון יעקב 77 דונמים על גבעה המשקיפה על המושבה.​
1914​ מושלמת בניית אחוזת לנגה- ביתם של ניטה ומיכאל בנחלה שרכשו. ​
1914-1919 ניטה ומיכאל מגורשים על ידי הטורקים בחזרה לאנגליה.​
1919​ ניטה ומיכאל שבים ארצה, משפצים ומרחיבים את האחוזה.​
1922​ ניטה הולכת לעולמה, ואחותה ליליאן, אלמנתו של פרופ' פרידלנדר, באה לגור באחוזה עם ילדיה.​
1925​ מיכאל מתאבד בחורשת האחוזה.​
1935​ האחוזה מושכרת לדורה שוורץ, הפותחת במקום פנסיון צמחוני. ​
1936​ דניאל, בנה הצעיר של ליליאן ומוזיקאי מחונן, נפטר כשהוא בן 18. ​
 
1938​ חנוכת בית דניאל שהקימה ליליאן פרידלנדר. ​
1938​ חנוכת בית רות שהקימו פרופ' וגב' ליאון רות.​
1937-1942​ קיבוץ אלומות ממוקם ומיושב על הנחלה עד שהוא עובר לפורייה שבגליל.​
1943​ ליליאן מעבירה 70 דונמים​ משטח הנחלה לקרן הקיימת לישראל.
1948-1951​ בית החולים לחולי שחפת "הדסה" מועבר לצפת לאחוזת לנגה.​
1951​ חנוכת בית הסופרים שהקימה אגודת הסופרים.​
1968​

חנוכת בית ליליאן שהקים כרמל אגרנט לזכר אמה, ליליאן פרידלנדר. ​

1969​ הפנסיון הצמחוני של דורה שוורץ נסגר.​
2000​ האוניברסיטה הפתוחה מקבלת זכויות חכירה על 42 דונמים מהמתחם. ​
 

 

 
 
 
 
 


 


מבין לקוחותינו »
טבע
נייר חדרה
חוליות
אבן דרך
חותם
פייזר
שטראוס
ENZYMOTEC
אישתר
מזרחי-טפחות