בכל שנה תקופת החגים מזמנת אחריה את השיגרה הברוכה שכולנו מצפים לה. אם כה ציפינו ל"אחרי החגים", השנה נאלץ להתגעגע ל-"חזרה לשגרה".
הפעם נבחן כיצד נראית שגרה חילונית של חברות מסביב לעולם? מתי העולם המודרני מכפיף את השגרה הישנה ומתי משמרים מנהגים עתיקים? נתמקד בנקודת המבט הישראלית, ובשגרה של עמים אחרים שעשויה לתפוש את תשומת ליבנו
"יד ביד אם רק תיתן לי יד"
בחצי האי ההודי ובחלקים נרחבים של המזרח התיכון אפריקה אין דבר יותר שגרתי מאשר ללכת יד ביד עם החבר לעבודה, השכן או קרוב משפחה. במקרים אלה, מה שמותר לגברים לעשות בפרהסיה – אסור בכלל איסור במדינות המופוביות כמו סודאן או פקיסטן .
שם רודף השלטון את הקהילה הלהט"בית ונלחם בהם מלחמות חורמה.
בתמונה: עבדאללה, מלך ערב הסעודית וג'ורג' בוש, ברגע של אחווה גברית.
שיגרת היפנים המנקרים
זוכרים את התקופה שלא היתה נפש חיה ברחוב בין השעות שתיים וארבע? שאסור היה לילדים לשחק ברחוב בשעות אלה?
עד לפני סגר הקורונה רובינו שכחנו מהמושגים 'שלפשטונדה' ו-'סיאסטה', כפי שקרה ברוב המדינות המתועשות.
עם זאת במזרח עדיין שומרים על מסורת שנת הצהריים. כמו למשל ביפן, מדינה בה אנשים עשויים לנמנם בישיבה בחנויות כלבו, בתי קפה, מסעדות או אפילו לצד מדרכה סואנת של העיר.
המושג'"אינמורי' מתאר שינה קומפקטית, לרוב במצב של ישיבה, ובמקרים רבים באופן מכווץ שלא מפר את כל כללי הנימוס החברתיים. לעיתים במקום אינמורי, עלולה לנחות "אוטאוטו" (utouto ) שמתארת מצב בו אדם נרדם לפתע מבלי לשים לב.
סאונה ובתי מרחץ ציבוריים
בתי המרחץ הציבוריים נודעו עוד מימי הרומאים, דרך ביזנטיון ועד לאימפריה העות'ומנית שהפכה את תרבות המרחצאות הציבוריים לפופולארית באיזור הסהר הפורה והבלקן. בניגוד לשאר מקומות הבילוי הציבוריים, שהיו מרחב גברי בעיקר, הבילוי בחמאם היה פתוח, בנפרד, גם לנשים.
המטיילת האנגלית ג'וליה פרדו תיארה סצנה פרועה בשנת 1836 מאחד החמאמים של איסטנבול. היא תיארה
כמעט 300 נשים יושבות, מפטפטות ומרכלות. כיום בסדרות טורקיות כמו 'הכלה מאיסטנבול', מוצג החמאם בתור זירה נשית, ובה הן יכולות לדבר בפרטיות על גברים באין מפריע.
בניגוד לרוב בתי המרחץ בעולם המאופיינים ברחצה, בפינלנד מאמינים בפעולה ההפוכה- ייבוש.
יתר על כן, הסאונה הפינית התחילה בתור מבנה משפחתי פרטי שנועד לחימום בחורף, חדר יולדות, ולעיתים אפילו בתור חדר אורחים.
לאחר המהפכה התעשייתית ומעבר של עשרות אלפי כפריים לערים המרכזיות, התחללו מקרים רבים של שריפות עקב שימוש בסאונות פרטיות, ומאז נבנו אלפי סאונות ציבוריות.
במלחמת העולם השנייה חיילים פינים הקימו סאונות באוהלים ניידים, ואפילו בתוך בונקרים. באותה מלחמה, נגד רוסיה, הצבא הפיני לחם לצד הצבא הנאצי.
החיילים הגרמניים שהתוודעו למרחץ הצפוני, הביאו איתם את המרחצאות לגרמניה ואוסטריה.
מסעות ברכב מחוף לחוף
בשנת 2013 סבין מורו בת ה -67 יצאה ברכבה מהעיר ארקלינס לבריסל. היא רשמה את הכתובת בGPS והחלה לנהוג. הדרך התארכה, סבין ישנה ברכב, ולאחר 810 קילומטרים הבינה שנהגה בטעות לקרואטיה.
הסיפור תמוה במיוחד לאוזניים הישראליות, שכן, מעברי גבול ומסעות ארוכים ברכב נשמעים לנו נדירים במיוחד. ישראלים רבים מופתעים מטרמינלים בינלאומיים לאוטובוסים באירופה. וינה, קופנהגן, ורשה, אמסטרדם, בודפשט ובלגרד. מאותו רציף יוצאים אוטובוסים בדרכי אספלט ליעדים שאנחנו מכירים רק מלוח הטיסות של נתב"ג.
האפשרות לנהוג מרחקים ארוכים מצויה גם בארה"ב. פרופסור גרד גיגרנזר, אקדמאי גרמני המתמחה בסיכון וקבלת החלטות, העריך כי 1,595 אמריקאים נוספים מתו בתאונות דרכים בשנה שלאחר הפיגועים - קורבנות עקיפים של הטרגדיה.
בחודשים שאחרי פיגועי 11.9, הטיסות בחברות התעופה העיקריות בארה"ב צנחו בין 12% ל -20%, בעוד השימוש בכבישים זינק. ההערכה של פרופ' גיגרנזר היא שהשינוי נגרם על ידי נוסעים מודאגים שבחרו לנהוג במקום לטוס. נסיעה למרחקים ארוכים ברכב מסוכנת יותר מנסיעה באותו מרחק במטוס.
חשבו למשל על המרחק בין מיאמי ללוס אנג'לס כ 4,000 ק"מ מהבית היא בלתי נתפשת. אפילו אם היה שלום, מי מאיתנו היה נוהג מרחק זהה לברלין, פריז, מוסקבה, או טשקנט?.
לא משנה לאן תסעו, תמיד רצוי להיזהר מ- Geisterfahrer , מילה בגרמנית המתארת אדם הנוהג בצד הלא נכון של הכביש!
שגרה יהודית בסתר
ברוב העולם נוהגים בצד ימין. עדות לימים בהם אנשים רכבו על סוסים, ולעיתים נאלצו להילחם מול רוכב שהגיע מולם. כיום אין סוסים, אבל המנהג נשאר.
באופן דומה, גם צאצאי אנוסים רבים ממשיכים לקיים פולחנים יהודיים, מבלי לדעת את מקורם.
במאה ה-16 הגיעו לדרום אמריקה יותר מחמישים אלף אנוסים, כשליש מהמהגרים לעולם החדש. למרות המרחק הבטוח מאיימת האינקוויזיציה, האנוסים המשיכו לשמור על זהותם בסתר- הדליקו נרות שבת בסירים וארונות, שמרו את המזוזה בכיס המכנסיים וקיימו ארוחות חג באצטלה של מפגש חברתי.
במקומות שונים מציינים את ערב 'אסתר הקדושה' (פורים) , או נוהגים לצום בעשרה בספטמבר (יום כיפור). בעדויות שונות מתואר כיצד כל בני הבית עומדים על רגליהם כאשר האישה מנקה את איזור המשקוף, עדות למקומה של המזוזה.
בסרט "השבט האבוד של לוחה" של הבמאי ירון אמיטוב, מתוארים צאצאי האנוסים שגילו את יהדותם ומבקשים לחזור אליה.
צאצאי האנוסים ממשיכים להתגלות באופן קבוע. לאחרונה התגלה כי בני חמולת אל מחוורת מהכפר יאטא שבאיזור הר חברון התגלו כצאצאי אנוסים השומרים על חנוכיית כסף כבר עשרות דורות.
בין אקזוטיקה לנוסטלגיה
לאחר שעברנו על פני העולם והכרנו את השגרה יוצאת הדופן של עמים שונים, הבה נחזור רגע לישראל של שנות השבעים והמנהג המשפחתי לשבת סביב הסרטים המצריים.
ספק רב אם במדינה אחרת אנשים התכנסו באדיקות לצפייה בסרטים של מדינות אויב, במיוחד בתקופה של אחרי מלחמת יום הכיפורים.
הצפייה בסרט הערבי היתה כה פופולארית שבשנת 1986 הופק במסגרת התכנית "זהו זה" פרק שהיה גרסה פארודית על הסרט הערבי והפך לאחד הפרקים הפופולרים ביותר בסדרה
בתמונה: עומר שריף ופתאן חממה.
הסיפור הנוגע ללב על שותפות הגורל התרבותית סופר בסרט 'ביקור התזמורת' של ערן קולירין. במהלך הסרט, מספרת דינה, תושבת עיירת פיתוח, לאחד מחברי המשלחת המצרית, על כך שגם היא גדלה על הסרטים של עומאר שריף והקונצרטים של אום כולתום ברדיו.
בגרסת המחזמר האמריקאית משנת 2016 (שטרם עלתה בישראל), הסיפור על שגרת הסרטים המצריים בנוף הישראלי הפך לשיר יוצא דופן. שיר ישראלי מאד, שנכתב באנגלית.
https://www.youtube.com/watch?v=X9FvC5qEMBA
"שישי בערב- עומאר שריף,
שחור לבן, עוטף מציף.
ישבתי עם אמא בוהות ודומעות
מול נילוס של תשוקה, ויאור של חלומות.
שבת בבוקר - אום כולתום.
קולה רוקם בי שיר קדום,
ספינות מצרים מפליגות,
גלי האתר, תנו לי אות!"
עברית: מור דיעי חנני